פילוסופיה מדינית חדישה

הובס - ממצב טבעי לאמנה?

תומס הוֹבְּס מנסה להסביר את התפתחות החברה האנושית כמעבר של קבוצת אנשים ממצב טבעי למצב מדיני באמצעות כריתה של אמנה חברתית. בתשובתי אסביר תחילה את עמדתו של הובס לגבי הצורך במצב חברתי והאופן בו עוברים האנשים למצב כזה ממצב טבעי; בהמשך אציג שני פנים של הביקורת על התיאוריה של הובס; לבסוף אחווה דעתי על הביקורת. 

תחילה עליי להציג את התיאוריה של הובס המתארת את תהליך כריתת האמנה בין בני-האדם. הובס מתאר את האנשים במצב הטבעי כחיות אשר נאבקות שעה-שעה על חייהן על-מנת לשרוד. במצב זה יש לכל בן-אדם הזכות לעשות כל שביכולתו כדי להגן על עצמו, בין עם בעקבות מתקפה מצד אדם אחר ובין אם מתוך חשש שיתקפוהו (הגנה בבחינת "הקם להורגך – השכם להורגו"). במצב זה האנשים נמצאים כל הזמן בפחד-מוות (באופן מילולי) וכל כוחותיהם מוקדשים להישרדות גרידא. אולם על-מנת לחיות ממש, כלומר, לא רק לשרוד אלא לקיים חיים בעלי תוכן ועניין, אין די בקיום עצמו, בהישרדות. הובס אומר שכדי לחיות באמת, על האדם להפנות חלק גדול מהאנרגיות שלו (המרוכזות במאמץ לשרוד) לטובת פעולות יצירתיות שונות. הפניית כוחות שכזו אפשרית, על-פי הובס, רק אם יכרתו בני-האדם אמנה המסדירה את החיים ביניהם ויציבו ריבון שתפקידו לקיים את האמנה, כלומר, לשמור על הסדר ועל חייהם. הובס מתאר, אם כך, מעבר חד (מודאלי) ממצב טבעי בו "אדם לאדם זאב" למצב חברתי בו יש סדר הנשמר באמצעות הריבון ואשר תוקפו נובע מאמנה שנכרתה בין בני-האדם. 

לביקורת על התיאוריה של הובס קיימים שני פנים ואביא כאן את שניהם. המשותף לשניהם הוא הצבעה על הבעייתיות או אף אי-היכולת לעבור ממצב טבעי למצב מדיני אך כל אחד מהפנים מציג את הבעיה מזווית שונה. הפן הראשון מצביע על אופיים של בני-האדם במצב הטבע ועל חוסר היכולת שלהם בשל כך לכרות איזשהו הסכם; אם במצב הטבעי אנשים הם כמו חיות והם חושדים זה בזה תמידית ועסוקים בדאגה לחייהם שלא נפסקת אז כיצד הם מסוגלים לפעולה של כריתת אמנה ביניהם? כל הסכם הרי מותנה באמון-הדדי מינימלי בין הצדדים החותמים עליו ואמון שכזה כלל אינו קיים בין בני-האדם במצב הטבעי! כמו כן, מכיוון שהם כה חושדים זה בזה, אף אדם לא יעשה את הצעד הראשון לקראת אדם אחר. באופן כזה, לעולם לא תהיה נקודת התחלה ממנה ניתן להמשיך בתהליך כריתת האמנה. 

הפן השני טוען שהתיאוריה של הובס הנה מעגלית; לפי הובס, אמנה היא זו אשר יוצרת את החברה ומאפשרת את קיומה ולפניה לא חיו בני-האדם אלא כיחידים. על-מנת ליצור אמנה שכזו יש צורך בחברה של אנשים שיש להם שפה משותפת – הן שפת-דיבור והן שפה מנטאלית. אולם במצב הטבעי לא קיימת אף שפה בה יוכלו האנשים להשתמש לשם תקשורת. טענה זו מסתמכת על ההנחה לפיה שפה נוצרת תוך אינטראקציה אנושית מתמשכת. אולם אינטראקציה כזו, לא קיימת, כאמור בין בני-האדם במצב הטבעי. מכאן שהובס מניח, למעשה, את המבוקש – את קיומה של חברה אנושית! 

כעת אפנה להערכתי את הביקורת. אבקש להציג שני צדדים: הצד האחד יתמוך בביקורת ואילו הצד השני ייטה לשפוט את הובס על-פי מידת החסד, כלומר, לנסות ולהבין את משנתו על-פי ראייתו-הוא ולהראות שהיא עשויה להיות קוהרנטית על-אף הביקורת. אם כן, דעתי על-פי הצד הראשון, היא שהביקורת (על שני פניה המשלימים זה את זה) אכן נראית חזקה מאוד. בשל המעגליות של התיאוריה בדבר התהוות האמנה החברתית נוצר מצב של חוסר יכולת לבסס את התיאוריה של הובס על הנחה מוצקה כלשהי. למעשה, אם אין את ההנחה הבסיסית הזו הרי שכל התיאוריה של הובס לגבי התהוות המצב המדיני וכריתת האמנה קורסת. 

אולם, על-פי הצד השני, ניתן (לפחות לנסות) להגן על הובס ולעקוף את הביקורת על הובס. הובס הנו מטריאליסט רדוקציוניסט (כלומר חושב שכל מה שקיים זה רק חומר) וכן דטרמיניסט במידה רבה (חושב שכל האירועים מתגלגלים על-פי סיבה ראשונית ואין לנו היכולת להשפיע עליהם באמת). ניתן לדמות אותו מגן על התיאוריה שלו על-ידי ציטוט עצמו מתחילת ספרו "לווייתן". שם הוא מספר באופן מאוד ציורי שכולנו, בעצם, סוג של מכונות משוכללות. אולם, כולנו מאותו הסוג! אם כך, הרי יכול להיות שאנחנו מתוכנתים להגיע לשלב של כריתת האמנה באותו הזמן, יחדיו. באופן כזה אין חשש למעשה שלא יימצא מישהו "שיעשה את הצעד ראשון" כדוגמת הפן הראשון של הביקורת מהטעם הפשוט שכולם יעשו את הצעד הזה יחדיו! כמו כן, באופן זה אין חשש שלא תהיה חברה כדי ליצור את האמנה כי כל האנשים מתוכנתים להפוך לחברתיים בזמן-יעד זהה. תפקידה של כריתת האמנה, אם כך, מצטמצם לכדי התוויה של הדרך ולא כמתנֶה את עצם קיומה.