פילוסופיה מדינית חדישה

מקיאבלי: היחסים בין בני האדם הם כוחניים

ניקולו מקיאבלי מציג תיאוריה מדינית הנשענת על גישת המאבק בה היחסים בין בני-האדם הם כוחניים. במאמר זה אסביר:

1. מהי גישה זו ולאיזו גישה היא מנוגדת;

2. מה הקשר בין הבנת התנהגותם של בני-האדם באופן כללי לבין היכולת להיות מדינאי טוב;

3. מדוע על המדינאי להסוות את תמיכתו בגישת המאבק.

קיימות שתי גישות מרכזיות לתיאור התנהגותם של בני-האדם; גישה ראשונה נקראת "גישת הפשרה". גישה זו מציגה את בני-האדם כיצורים פשרניים מטבעם אשר מחפשים תמיד דרך-ביניים בה יוכלו לפשר בין דעותיהם. לדוגמה, בני-משפחה מעוניינים לבלות ביחד בשבת ומנסים להחליט באיזה סוג בילוי יבחרו. מישהו מציע בילוי בבריכה; חלק תומכים ברעיון ואילו חלק מתנגדים לו ומעדיפים לעשות טיול בהרים. לאחר מסע-שכנועים מסכימים כולם על בילוי בבריכה בשבת כעל הבילוי המשותף. לפי גישת הפשרה, אלה שבהתחלה לא רצו ללכת לבריכה ויתרו על העדפותיהם מתוך רצונם הטוב והפשרן לטובת בילוי בבריכה. 

מול גישה זו עומדת כמנוגדת גישה שנייה הנקראת "גישת המאבק". לפי גישה זו, כלל לא קיימת אפשרות של פשרה בין רצונותיהם השונים של אנשים שונים אלא קיים מאבק מתמיד בהתנהגותם של בני-האדם. גישה זו מציגה את בני-האדם כעומדים על דעותיהם ואומרת שהפשרה בלתי-אפשרית אף אם נדמה לפעמים שמושגת פשרה בעימות מסוים. על-פי גישת המאבק מה שקורה, בעצם, זה שחלק מהאנשים שנטלו חלק בעימות/ויכוח/שיחה למעשה נכנעו לצד האחר שקבע והחליט מה עושים ולא "התפשרו" איתו. 

מקיאבלי דוגל בגישת המאבק. הוא אינו מאמין שניתן להגיע לפשרה אמיתית בין דעות שונות אלא שיש צורך להכריע ביניהן. אם נמשיך בדוגמה המשפחתית, אזיי לדעת מקיאבלי ההחלטה ללכת לבריכה לא הייתה פשרה אלא ניצחון של אלו שצידדו בגישה זו וכניעה או הפסד של האחרים. אף אם ינסו ליפות את כניעתם תוך שימת כותרת "ויתור" מעליה, הם למעשה הפסידו, הובסו או נכנעו ו"הפשרה" ביניהם לא הייתה אלא אשליה. 

אם כך נכון להתייחס ליחסים בין בני-משפחה אוהבים, הרי שהדבר נכון שבעתיים בין יריבים פוליטיים (שיש ביניהן עוד פחות אהבה מאצל בני-משפחה) ועוד יותר נכון בין מדינות (אשר לפעמים אויבות). לפי מקיאבלי, כפי שלא ניתן לפשר בין בני-משפחה, לא ניתן לפשר בין הנתינים, בין המדינאים ובין המדינות. הכרעה והחלטה יכולים לקבל מי שיש להם כוח או סמכות. במשפחה הסמכות מצויה בידי אחד ההורים או בידי שניהם ביחד. באשר לכוח, ייתכן שהוא מצוי דווקא אצל הילדים – כוח שכנוע, כוח מניפולטיבי וכדומה. אם נחזור לזירה המדינית, הרי שבין יריבים פוליטיים או מדינות אין מי שיכריע על-פי סמכות ולכן האמצעי היחיד שנשאר כדי להכריע הוא הכוח!¹ 

עם זאת, מקיאבלי מודע לכך שמרבית האנשים אינם חושבים שגישת המאבק היא הנכונה (ולמעשה, היחידה אשר אפשרית) אלא, לפחות בהצהרה, טוענים שעדיפה גישת הפשרה. אם כך, הרי שהמדינאי צריך להבין את היחסים בין בני-האדם לפי גישת המאבק ולפעול בהתאם, אולם הוא צריך להסוות את פעולותיו על-מנת שהוא ייראה בעיני הציבור כאילו הוא דוגל בגישת הפשרה וכמתנגד לכוח. דרך-אגב, שניות זו מהווה את אחד מהנימוקים במשנתו של מקיאבלי לפיהם מותר למדינאי לשקר אולם עניין זה כבר חורג מהמסגרת לתשובה זו. 

לדעתי למקיאבלי יש תפיסה נכונה של נפש האדם ושל ההתנהגות האנושית. לא איכנס כאן להיבט המוסרי אלא להיבט של הצלחת המדינאי בלבד על-פי מקיאבלי. לדעתי הוא מבין שאנשים ברובם הם כוחניים אף אם לא יהיו מוכנים להודות בכך; הוא מבין שבני-האדם דוגלים כלפי-חוץ (ואולי אף באמת מאמינים בכך) שיש לפתור סכסוכים בדרכי שלום ובגישה של פשרה אולם בפועל פועלים לפי גישת המאבק גם אם יסוו זאת; והוא מבין שכך גם על המדינאי להתנהג אם הוא רוצה להצליח בתפקידו (כלומר להגיע לשלטון ולהישאר בו) – באמצעות הפעלת כוח ומניפולציות על ההמון, על יריביו ועל מדינות אחרות.