פילוסופיה מדינית חדישה

מקיאבלי: לשליט מותר לשקר

"אין חובתו של מושל חכם לשמור את הבטחתו, כשזו עשויה לגרום לו נזק וכשבטלים הטעמים והנימוקים, שהניעוהו להבטיח מה שהבטיח"

מקיאבלי, עמ' 230

קביעתו זו של ניקולו מקיאבלי עומדת כמסקנה להערכתו שהנסיך לא יכול להצליח בתפקידו כשליט אם אינו מוכן בעת הצורך להפר התחייבויות שנתן בעבר, כלומר – לשקר. "מן הראוי לו שיהא רוחו מורגל ומאומן לעמוד ולבטל מידות אלה בשעת הצורך ולהשכיל להחליפן בסותריהן הגמורים (שם, עמ' 231). בדבריי הבאים אנסה להראות כיצד מגיע מקיאבלי למסקנה זו תוך הליכה עקבית לפי שיטתו.

עמדותיו של מקיאבלי נובעות באופן ישיר מן הגישה הפסימיסטית שלו – האנשים הנם רעים מטבעם. ניתן היה, אולי, ליישב בין המוסר הפוליטי, המצַווה את הנסיך לשלוט לבין מוסר הפרט, המצווה לדבר תמיד אמת אילו היו האנשים טובים. "אבל כיוון שהם רעים ומושחתים ואינם מקיימים מה שהבטיחו לך, אין גם אתה מצוּוה ועומד לקיים את הבטחתך" (שם, עמ' 230).

מקיאבלי מבקש לנתץ את הדעה שהייתה מקובלת במחשבה המערבית, לפיה קיימים ערכים חיוביים מוחלטים אשר כולם מתיישבים זה עם זה. לדעתו של מקיאבלי, מטרות מוחלטות (המקודשות כל אחת לכשעצמה) עשויות לסתור זו את זו. לא-זאת-בלבד, אלא שמערכות-ערכים שלמות עשויות להתנגש זו בזו ואין לנו האפשרות להכריע רציונלית ביניהן – חוכמת-הממשל אינה מתיישבת עם צורת חיים אישית; המוסר של הפוליטיקה מתנגש עם מוסר-הפרט. לעתים אין לנסיך ברירה אלא להשתמש בשקרים כדי להשיג את מטרותיו. בראש מטרותיו של הנסיך עומד היעד העליון – לשמור על שלטונו! המשך ההחזקה בשלטון הנה חיונית וזאת כדי להגן על המדינה!

אם ינסה הנסיך לשלוט רק באמצעות אמירת האמת, כלומר, תוך היצמדות למוסר-הפרט, יהא "דן עצמו לכך שאנשים חזקים, שאפתנים, פיקחים וחסרי-מצפון ינצלו אותו וידרסוהו" (ברלין, עמ' 110) – בין שאלו אנשים אחרים שרוצים לקחת מידיו את השלטון ובין שאלה מדינות שעלולות להביס את המדינה עליה הוא מופקד. מכאן שצריך אדם לבחור בין חיים פרטיים הכוללים הליכה לפי מוסר-הפרט, כולל האיסור לשקר (ושאר מידות טובות), לבין חיים מדיניים המגדירים שליט טוב כמי שמצליח לשמור על שלטונו ובאמצעות זאת על מדינתו. אם בחר האדם בחיים מדיניים הרי שאז הוא נסיך והוא פטור מִלִחְיוֹת על-פי חוקי מוסר-הפרט "היאים למלאכים בלבד" (שם, עמ' 109).

יש לשים לב שמקיאבלי אינו טוען שעל הנסיך לשקר תמיד וכדרך-הרגל אלא שמותר לו לשקר במקרה הצורך. על-כל-פנים, כדאי לו להיראות כמי שהוא ההיפך הגמור משקרן, כלומר, בעל תדמית של דובר אמת (כמו גם של מידות-פרט טובות אחרות) . כדי לדאוג להצגתו כבעל מידות טובות, למשל כדובר אמת, מותר לנסיך גם לרמות ולשקר. אם לא ישקר עלול הנסיך להיראות מושחת – תדמית שעשויה להחליש את שלטונו ולסכן את הצלחתו של הנסיך לשמור על שלטונו – יעד העל של הנסיך לפי מקיאבלי. מכאן שהכרחי שהנסיך ישקר במידה שהוא זקוק לזה:

“The prince need only remember that, although it is not necessary to have all the qualities usually considered good, it is indispensable to appear to have them”

Skinner, p. 47-48

עבודות "מלוכלכות", כלומר, כאלה שהנתינים רואים כשליליים באופן מובהק ונוטים להדביק את האשם ואת הכתם באדם שמילא אותן, עדיף לו לנסיך לתת לאדם אחר לבצען. לכשיתמרמרו הנתינים, ינהג הנסיך בצביעות ויוכל להאשים את האדם שמילא את התפקיד ואף להתיז ראשו.

הערכתי לגבי קביעתו של מקיאבלי: אם אכן מקיאבלי מעוניין להישאר עקבי בתורתו ולא לסתור את עצמו אזיי קביעתו לגבי ההיתר לשקר – נכונה. גישתו הפסימיסטית לגבי בני-האדם לא משאירה לו ספק – בגלל שהאנשים רעים, שקרנים, בוגדים וכולי, יש לשקר להם בעת-הצורך. כמו-כן, ראייתו שעיקר הצלחתו של הנסיך נמדדת בהמשך החזקתו בשלטון מובילה באופן ברור להיתר לשקר ולרמות מכיוון שבפוליטיקה לעתים לא דובר האמת הוא המחזיק בשלטון אלא דווקא דובר השקר, האופורטוניסט.

מקורות:

מקיאבלי, ניקולו (1532), הנסיך. תורגם לעברית ע"י אפריִם שמואלי בתוך: כתבים פוליטיים, הוצאת שוקן, 1985, עמ' 11-45 (מבוא), 165-264 (הנסיך). 

ברלין, ישעיהו (1953), מקוריותו של מקיאבלי, בתוך: נגד הזרם – מסות בהיסטוריה של האידיאות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, 1986, עמ' 85-149.

Skinner, Quentin (1981), Machiavelli – A Very Short Introduction, Oxford University Press, 2000.