פילוסופיה מדינית חדישה

עמדתו של בֵּרק כלפי זכויות-אדם
 

אדמַנד בֵּרק לא מאמין שניתן לבנות עולם "שוויוני" או "חופשי" בין האנשים. אציג שני טיעונים שיסבירו את עמדתו של בֵּרק. הטיעון הראשון תוקף את השימוש במושגים מופשטים – אתן מספר דוגמאות לכך. על-פי הטיעון השני קיימת היררכיה הכרחית בין בני-אדם וכך יהיה גם בעתיד. לאחר שאציג את שני הטיעונים, אחווה דעתי על זה האחרון. 

טיעונו הראשון של בֵּרק הוא סמנטי באופיו; הוא מעלה על המוקד את השימוש במושגים מופשטים. כאשר מושגים מובעים ללא הקשר כלשהו הם מפתחים טכניקה עקרה המייצרת משפטים חסרי-משמעות. אין משמעות לדיבור על 'זכויות' באופן מופשט וגם אין משמעות לדיבור על 'אדם' באופן מופשט; מכאן שאין משמעות ליצירת הסמיכות המופשטת 'זכויות-אדם' ולשימוש בה. הבה נבדוק: 

לחופש ממה מייחלים המהפכנים? באילו תחומים הם רוצים שוויון? לאחווה בין מי למי הם משתוקקים? – כל אלו הן קריאות חסרות-פשר מכיוון שהן חסרות-תוכן; מהן אותן 'זכויות-אדם' עליהם מדברים בהתלהבות האנשים? כאשר המושאים לא קיימים במשפט (המלים המעובות במשפטי השאלה לעיל) אזיי אין משמעות למשפטים ואין משמעות לשימוש בהם מיניה וביה. 

גם השימוש במושג 'אדם' הוא שימוש במושג מופשט, על-פי בֵּרק; מיהו אותו 'האדם' שיש לו, לכאורה, זכויות? לדעת בֵּרק ניתן לדבר על אנשים מסוימים (שוקי, יוסי, דורית) אותם אני מכיר. כמו-כן, ניתן לדבר על עמים מוּכּרים (למשל: הצרפתים, האנגלים). אולם לא ניתן ליצור משפטים בעלי-משמעות תוך שימוש במלה 'האדם' ללא ציון במי מדובר; יש לדבר על אדם מסוים או על עם מסוים. אם לא קיים דבר כזה 'האדם' אז בוודאי שלא ניתן לדבר על זכויות של דבר שלא קיים. לעומת זאת, יש משמעות לדיבור על זכויותיהם של הצרפתים, למשל, על-פי המסורת הצרפתית; ניתן לדבר על זכויותיהם של האנגלים (או אף האמריקאים שבתקופתו של בֵּרק) על-פי החוק האנגלי; אולם, לא ניתן לדבר סתם-כך על 'זכויות-אדם'. כל אדם חי בהקשר תרבותי מסוים שבו התפתחו מוסכמות מסוימות וחוקים מסוימים המחייבים אותו. אותה תרבות חברתית ומדינית היא-היא המעניקה לו גם את זכויותיו וזאת היא עושה בהתאם לחוקיה-היא! 

השימוש חסר המשמעות במושגים מופשטים סולל דרך לשימוש שהוא גם מזיק; הסכנה עלולה להגיע מאנשים מתחומי-כוח שונים, למשל: ממטיפים דתיים ומרודנים. יש סכנה שמטיפים דתיים יצדיקו מעשים לא מוסריים, למשל, באמצעות שימוש בסיסמאות ריקות הבנויות באותה הטכניקה שהוזכרה לעיל. שימושים אלה עשויים לנגוד לחלוטין את רוח הדת ואת אהבת-האדם. למשל, בשם המושג המופשט 'כבוד' הם עלולים להתיר רצח אנשים שעשו מעשים אשר, לדעתם, אינם ראויים (למשל: קיום יחסי-מין מחוץ לנישואים). אשר לרודנים, יש סכנה שאלו יצדיקו מעשיהם באמצעות שימוש בסיסמאות נבובות הבנויות באותה הטכניקה שהוזכרה לעיל. שימושים אלה עשויים לנגוד לחלוטין את הרעיונות המקוריים של המשתמשים באותו מושג כי כאשר משתמשים במושג מופשט ניתן לשייכו להקשרים רבים. למשל, בשם המושג 'שוויון' הם עשויים לקחת מכל האזרחים מס שווה (ולא מדורג בהתאם לגודל משכורותיהם); בשם המושג 'חופש' לא יכלאו פושעים כדי לא לשלול מהם את החופש. מכאן שהשימוש בטכניקה של שימוש במושג מופשט ללא הקשר כלשהו עלול לחזור אל המשתמשים המקוריים בה (המהפכנים) כחרב-פיפיות (ואכן כך קרה בשלהי המהפכה הצרפתית). 

טיעונו השני של בֵּרק הוא בעל אופי תיאוּרי; הוא מצביע על כך שבכל חברה יש חלוקת-תפקידים בה חלק מהאנשים ממלאים את תפקיד השולטים וחלק מהאנשים ממלאים את תפקיד הנשלטים ואין שוויון ביניהם. כלומר, המצב ההתחלתי של אנשים החיים בחברה מסוימת הוא שאין בו שוויון. מעבר להצבעה על תמונת-מצב קיימת, בֵּרק מצביע גם על ההיגיון שבכך: יש קבוצה של אנשים שתפקידה לתת פקודות ויש קבוצות אחרות של אנשים הסרוֹת למרותהּ של אותה קבוצה שולטת (או קבוצות שולטות). וכך יש סדר וכל אחד יודע את מקומו בהיררכיה. ייתכן אמנם שבעקבות מהפכה בחברה מסוימת יוחלפו אלה השולטים, אולם עדיין תהיה קיימת ושרירה היררכיה – אלא שפשוט אלה שישלטו יהיו המהפכנים – פרסוֹנוֹת חדשות, חילופי גברי (או נשי) – לא יותר מכך. לדעת בֵּרק חוסר-השוויון הנו חלק מן הטבע החברתי של בני-האדם והוא עובדה קיימת שאין לערער עליה. . אם שוויון עצמו אינו אפשרי אז ודאי שכל ניסיון לשאוף אליו מוחזק מראש כבלתי-אפשרי. 

לסיום, אחווה דעה על טיעונו השני של בֵּרק כפי שהצגתי עכשיו. נניח שנכונה הטענה שבני-אדם אינם שווים ביניהם מהבחינה המדינית וכן שתמיד תהיה היררכיה ביניהם, כפי שטוען בֵּרק. האם זה יכול למנוע מאנשים לנסות ולממש את תקוותם שכן יהיה יותר שוויון ביניהם? אני חושב שהתשובה לכך היא שלילית. אריסטו אמר שכל בני-האדם שואפים מטבעם את הדעת. מהי אותה דעת? הרי לא מובטח לנו שנשיגה ובכל זאת היא נחשבת ראויה לחיפוש ולהשקעת מאמץ. כך גם לגבי חוש הצדק של בני-האדם (ובמיוחד של כל פרט באשר הצדק הנוגע אליו). חוש צדק זה הנו מפותח ומזין את תקוותינו משחר-ההיסטוריה. קשה להתעלם ממנו! אמנם לא לכולם יגיד חוש הצדק אותו הדבר, אך לכולם יש כזה והוא מניע אותם לפעול. בנוסף למצוי, האם לא מותר ואף ראוי לשאוף למשהו עילאי מבחינה מחשבתית ורוחנית? האם מפני שהתקווה מצביעה על משהו הנראה רחוק, קשה להשגה או שלא מובטח לנו כלל שנשיגו יש לוותר עליה? – לפחות שתישאר לנו זאת...